על תיאטרון החפצים - דניס סילק ז"ל
כשאנו המתים מתעוררים
דניס סילק ז"ל.

תיאטרון חפצים? מה פירושו?
פירושו תיאטרון שבו ניתן לחפצים מעמד דרמטי גבוה יותר מאשר בתיאטרון של השחקן האישי.
צופה התיאטרון יכול לשאול: האם זה לא יהיה קצת שטותי, קצת קפריזי אם ימנעו מן השחקן האישי חלק מתפקודיו ובמקום זה יחפשו את החיים הדרמטיים שבשרוך נעל, משאבת אופניים או מייבש שיער?
החידוש שבתיאטרון החפצים יתיישן במהירות, יאמר הצופה.
האם חבילת מחטי תפירה תוכל להתעלות על צ'כוב?
צופה התיאטרון טועה
שחקן התיאטרון איבד את ה "חפץ" שבעצמו. החפץ החזק והמרוכז.
בגלל זה אנחנו פונים אל תיאטרון של חפצים
השחקן מבזבז את כוחו במאה רגשות אישיים שאותם הוא משליך על תפקידו.
אבל החפץ –שחקן שומר על כוחו.
זהו סוג של אנרגיה אצורה שמחכה להתפרצות הנכונה.
צריך לכלוא את השחקן האנושי במחסן רהיטים למשך שבוע שלם, כדי שילמד את החיים המרוכזים בכסא, בשולחן, או בשידה. שילמד את החיים הלא ממהרים. המחסן צריך להיות בית הספר שלו.
חישבו על הריכוז שבמברשת נעליים. כולה עץ וזיפים, ויש לה משימה.
אין לה תיק במשטרה או במס-הכנסה, ויש לה כשרון דרמטי יוצא מן הכלל.
יש לה מבט ממוקד. זהו מבט החפץ. יש לו כוח המרוכז במטרה ואין להניעו ממנה. העוצמה שלו תתפוצץ על הבמה
מבט החפץ? מה הוא מזכיר? הוא מזכיר את המבט המרוכז של מסיכה. השחקן לובש מסיכה. מה היא עושה? למזלנו היא מונעת ממנו את החיים  האישיים שלו ומעניקה לו מבט חפץ.
כי המסיכה היא חפץ שעשוי מחפצים. מעץ וצבע ועור. היא מסלקת מן השחקן את הכתם של היותו אנושי בתכלית. היא נותנת לו דריסת רגל בעולם החפצים. היא תעודת מעבר אל הריכוז המיוחד של החפץ.
האמת היא שמברשת נעליים או כובע (כמו אצל מגריט למשל), הם בעצם מסיכות. אולי לא כדאי לפרסם את זה כי זה יגזול את הפרנסה מבוני המסיכות
אז עכשיו יש לנו את השחקן האישי, את השחקן-חפץ ואת המסיכה.
הרשימה תהיה כמעט שלמה כשנזכיר את הבובה. הבובה היא מסיכה שלמה בדיוק כשם שהמסיכה היא בובה חלקית. הפנים של הבובה, הגוף, הגפיים, הם מסיכה שלמה אחת. זהו גוף אנושי המתעלה לדרגת הכוח של החפץ הבלתי אישי.
ולבסוף, חלקים של הגוף האנושי. אצבע או בוהן למשל, כאשר מסתכלים עליהם במנותק מהגוף הופכים לחפצים בזכות עצמם. הם שחקנים בלתי אישיים.
אז הנה כל השולחן כולו:החפץ-חפץ, המסיכה-חפץ, הבובה-חפץ, האצבע או בוהן-חפץ
הערה אחרונה. בבית בספר אמיתי למשחק יהיו כיתות בהן שחקן אישי ומברשת נעליים ילמדו ביחד. השחקן יחקה את כוח המסיכה של מברשת הנעליים ומברשת הנעליים תחקה את התוקפנות והרבגוניות של השחקן.
התיאטרון האמיתי יתנדנד בין הויטליות של החיים האישיים והמסיביות של חיי החפץ
בריאות בתיאטרון כמו בחיים מאפשרת את שתי הקיצוניות האלה.
בעצם, באופן חלקי, סיכמתי את התיאורטיקנים הגדולים של תיאטרון הבובות: קלייסט, גורדון קרייג, אוסקר שלמר.
יש נחמה בידיעה שקיים גוף בלתי אישי של משנה של תיאטרון בובות


 

באדיבות המרכז לתיאטרון בובות חולון.
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים